פסק-דין בתיק ע"א 5574/09

השופט  י' דנציגר:

         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ז' הווארי) בת"א 1007/04 שניתן ביום 19.5.2009.

רקע עובדתי

1.             המערער הזימה סעיד הזימה קזל (להלן: הזימה), מחסאן סעיד הזימה קזל ז"ל (להלן: מחסאן) וכמאל סעיד קזל (להלן: כמאל), הינם אחים. מחסאן נפטר בשנת 1996, עזבונו הינו המשיב הפורמאלי 2 ויורשיו הינם המשיבים הפורמאליים 8-3. שלושת האחים הינם בניו של סעיד הזימה מוחמד אל קזל ז"ל (להלן: סעיד), אשר נפטר בשנת 1950. ג'מילה בת עלי סלימאן (חכים) ז"ל (להלן: ג'מילה), אשר נפטרה בשנת 1968, הייתה אשתו השנייה של סעיד, והזימה, מחסאן וכמאל הינם יורשיה בהתאם לצו קיום צוואה. עזבונה של ג'מילה הינו המשיב הפורמאלי 9. המשיב הפורמאלי 10, השייח מוהנא עאסי נאסיף עראידה ז"ל (להלן: שייח מוהנא), שימש כנאמן עבור קרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל) ברכישת קרקעות עבורה. קק"ל הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה נגד הזימה והמשיבים הפורמאליים לפסק דין הצהרתי על בעלותה ב-4/60 חלקים מחלקה 10 בגוש 15557, ששטחה הכולל הינו 47,519 מ"ר, באדמות המועצה האזורית מרום הגליל בסמוך לישוב חזון (להלן: החלקה), ובהתאם לכך ליתן צו עשה המורה לרשום בלשכת רישום המקרקעין את החלקים האמורים על שמה.

2.             הרקע לאמור לעיל הוא כי החלקה עברה הליכי הסדר בשנת 1946, ומן הרשומות המבוטלות של החלקה, כפי שמופיעות בנסח הרישום שלה, עולה כי בעקבות הליכי ההסדר נרשמו 12/60 חלקים מן החלקה על שמו של סעיד. על פי צו הירושה של בית הדין השרעי שניתן ביום 21.6.1951, יורשיו של סעיד הם הזימה, מחסאן, כמאל וג'מילה, וכתוצאה מכך כל אחד מהם ירש 3/60 חלקים מן החלקה. כמו כן, יורשיה של ג'מילה לעניין נכסי המקרקעין שקיבלה מסעיד היו שלושת הבנים האמורים, אשר כל אחד מהם קיבל 1/3 מעיזבונה (1/60 מן החלקה), בהתאם לצוואתה שקוימה בבית הדין הדרוזי בחיפה ביום 3.5.1977. תיקון לצוואה של ג'מילה המוסיף את מספרי הזיהוי של היורשים ניתן ביום 8.9.1980. ביום 18.3.1997 ועל פי בקשת כמאל נרשמו בחלקה בעת ובעונה אחת זכויותיהם של שלושת היורשים מכוח צו הירושה של סעיד וצו קיום הצוואה של ג'מילה.

3.             התביעה המקורית הוגשה ביחס ל-8/60 חלקים מן החלקה, אלא שביום 8.1.2007 ועל פי הסכמה שהושגה בין קק"ל לבין שאר הצדדים בתיק למעט הזימה, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט הווארי) פסק דין חלקי בכל הקשור ל-4/60 חלקים מהחלקה שהיו רשומים על שם מחאסן. פסק הדין החלקי בוצע בפועל וחלקים אלו נרשמו על שם קק"ל ביום 26.2.2007. משכך, נותרה המחלוקת רק לגבי 4/60 חלקים מהחלקה הרשומים על שם הזימה בשני רישומים נפרדים כאמור לעיל.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.             המחלוקת בין קק"ל לבין הזימה סבה סביב שתי עסקאות משנות החמישים. באשר לעסקה הראשונה, טענה קק"ל כי בשנת 1952 מכרה ג'מילה, בעודה בחיים, את כל חלקיה בחלקה (3/60) לשייח מוהנא, שפעל כנאמן של קק"ל, וכי עסקה זו הוכחה באמצעות ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מיום 14.8.1952 (להלן: ייפוי הכוח מ-1952). על כן טענה קק"ל כי במועד פטירתה של ג'מילה בשנת 1968 לא נותרו לה זכויות בחלקה ופועל יוצא מכך הוא כי רישום ירושתה בשנת 1997 נעשה שלא כדין ובמרמה והזימה לא יכול היה לרשת 1/60 מן החלקה. באשר לעסקה השנייה, טענה קק"ל כי בשנת 1953 גם הזימה מכר 3/60 חלקים מן החלקה לשייח מוהנא, אשר העביר לקק"ל את זכויותיו, וכי עסקה זו הוכחה אף היא באמצעות ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מיום 11.3.1953 (להלן: ייפוי הכוח מ-1953). עוד נטען כי השייח רכש את חלקי החלקה לעיל כנאמן עבור קק"ל וכי הזכויות הועברו אליה ממנו לכל המאוחר ביום 5.11.1958, לפי ייפוי כוח נוטריוני מיום זה (להלן: ייפוי הכוח מ-1958), המאפשר לקק"ל לפעול בשמו ובמקומו. קק"ל הוסיפה וטענה כי השיהוי ברישום שתי העסקאות נעשה בשל טעויות שונות ובשום אופן לא בשל ויתור כלשהו מצידה או זניחת זכויותיה.

           מנגד, הזימה הכחיש את קיום העסקאות וטען כי מדובר בעסקאות מזויפות, שכן הוא ואמו המנוחה ג'מילה לא חתמו על ייפויי הכוח הבלתי חוזרים לעיל. הזימה טען כי רישום זכויותיו בלשכת רישום המקרקעין משקף את המציאות וכי קק"ל מנסה להשיג את חלקו בחלקה על ידי מחטף ובאמצעות מסמכים מזויפים. עוד נטען כי על התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות ומאחר שהיא הוגשה בשיהוי ניכר של עשרות שנים, כאשר העיכוב ברישום זכויותיה המוכחשות של קק"ל נועד על מנת להכשיר את הצגתם של המסמכים המזויפים, לאחר פטירת כל הגורמים שנטען כי חתמו עליהם או אישרו אותם.

5.             בית המשפט המחוזי ציין כי במסגרת החלטתו המפורטת בבש"א 1323/05 מיום 15.3.2006 שעניינה בקשת הזימה לתיקון כתב הגנתו נדחתה בקשתו להעלות את טענת ההתיישנות ואין מקום לחזור על הדברים גם בפסק הדין. כמו כן, נדחתה טענת השיהוי. נקבע כי אכן הוכח כי התנהלות קק"ל במהלך השנים בכל הנוגע לרישום זכויותיה בחלקה מכוח העסקאות האמורות הייתה בלתי אחראית, וייתכן שנבעה מחוסר תיאום בין קק"ל למינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) או בשל טעויות של עובדי מוסדות אלו. עם זאת, נקבע כי הזימה לא הביא אף שמץ של ראיה שיש בה כדי ללמד על כך שיש לראות בנסיבות העניין בהעדר רישום העסקאות כוויתור מטעמה של קק"ל על זכויותיה. זאת, במיוחד לאור העובדה כי קק"ל והמינהל החזיקו בחלקה ונהגו בה מנהג בעלים, הן בכך שנטעו בה עצים והן בכך שנתנו הרשאת שימוש למרעה בה. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי קבע כי הזימה לא הוכיח כי שינה את מצבו לרעה עקב השיהוי וכי קק"ל עיכבה את הגשת התביעה עד לפטירתם של עדים מסוימים. מעבר לכך, נקבע כי מחדלם של הזימה ושל בני משפחתו, אשר בא לידי ביטוי בעיכוב של עשרות שנים ברישום ירושתו של סעיד, תרם באופן משמעותי להיעדר רישום החלקים נשוא העסקאות על שם קק"ל. באשר לטענת הזימה כי בהגשת התביעה בשיהוי כה ניכר נגרם לו נזק ראייתי בל ישוער, נקבע כי טענה זו לא נטענה על ידי קק"ל שהינה התובעת עליה מוטל נטל ההוכחה. עוד נקבע כי הזימה לא הוכיח כי היעלמותן של הראיות או ההמתנה למות העדים היו בעטיה של קק"ל בלבד וכי היה בראיות החסרות כדי לתמוך בגרסתו. יתרה מכך, נקבע כי מכל מקום אין בנזק הראייתי כדי להביא לשלילת קיומם או תוקפם של ייפויי הכוח, אלא לכל היותר להטלת נטל שכנוע מוגבר על קק"ל, בו היא עמדה כפי שיפורט בהמשך.

6.             באשר למעמדם המשפטי של ייפויי הכוח מן השנים 1953-1952 נקבע כי בהתאם לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) ייפויי הכוח הינם ראיה כשרה להוכחת אמיתות תוכנם הן מפאת היותם תעודה ציבורית לפי סעיף 29 לפקודת הראיות והן בהיותם תעודה נושנה כמשמעות המושג בסעיף 43 לפקודה. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן אין כל ספק כי ייפויי הכוח הוכחו בפניו, הן מכוח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים והן על סמך העובדה כי הוצגו בפניו העתקים מאושרים של ייפויי הכוח על ידי ארכיון המדינה, שבידיו המשמורת הרשמית עליהם. כמו כן, סעיף 34 לפקודת הראיות מפרט מספר חזקות בנוגע לתעודה ציבורית אשר לפיהן תוכנם של ייפויי הכוח האמורים הם אכן כפי שנערכו בידי הנוטריון הציבורי, במקום ובנסיבות המתוארות באישוריו, וחתימתו וחותמת בית משפט השלום בטבריה שעל גביהם הן נכונות ואמיתיות. נקבע כי אמנם החזקות האמורות ניתנות לסתירה, אך הזימה לא הצליח אפילו להביא ראשית ראיה לסתירתן.

7.             כמו כן, צויין כי בתקופה בה נערכו ייפויי הכוח עוד היה בתוקף חוק הנוטריון הזמני מיום 15.10.1913 (להלן: חוק הנוטריון הזמני), לפיו מוטלת על הנוטריון החובה לחקור ולברר את זהות הצדדים ואת רצונם החופשי, ולפי הפסיקה קיימת חזקה כי הנוטריון מילא את חובתו כהלכה. בנוסף, לפי סעיף 66 לחוק הנוטריון הזמני חשיבותו של המסמך הנוטריוני הוא בכוחו הראייתי ואין צורך לזמן את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון עצמו למתן עדות. נקבע כי אמנם ניתן לסתור חזקה זו, אך העלאת טענה בעלמא, כטענת הזימה לפיה הוא וג'מילה לא חתמו על ייפויי הכוח בפני הנוטריון, טענה המייחסת לנוטריון לפחות מחדל חמור בהפעלת חובתו על פי הדין, דורשת הוכחה משכנעת ביותר ואין במקרה דנן באמירותיו הכלליות של הזימה כדי לסתור את אמיתותם של ייפויי הכוח. מעבר לכך, ייפויי הכוח הינם מסמכים בכתב, ועל פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני וההלכה, בעל דין מנוע מלהעלות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. זאת ועוד, בנסיבות העניין מלבד עדותו של הזימה ובנו לא הוצג ולו בדל של ראיה כלשהי בכתב להוכחת חוסר האותנטיות של ייפויי הכוח או של החתימות שעל גביהם.

           משכך, נקבע כי ייפוי הכוח מן השנים 1953-1952 נחתמו על ידי הזימה וג'מילה בפני נוטריון ציבורי וכי הזימה לא עמד בנטל להפריך זאת. בית המשפט המחוזי קבע כי די במסקנה זו כדי לקבל את התביעה, אולם למעלה מן הצורך מצא לנכון להתייחס לשאר הראיות שהוצגו לו וליתר טענות הצדדים.

8.             לבית המשפט המחוזי הוגשה חוות דעתו של מרק ינקו (להלן: ינקו), מומחה לזיהוי טביעת אצבע, אשר התבקש לבחון את חתימתה של ג'מילה בטביעת אצבע על ייפוי הכוח מ-1952 ואת חתימתה על גבי צוואתה. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו של ינקו הותירה עליו רושם חיובי ואמין וכי יש לאמץ את מסקנתו החד משמעית לפיה אכן מדובר בחתימת ג'מילה על ייפוי הכוח האמור. בנוסף, צויין בחוות דעתו של ינקו כי לא ניתן להוכיח כי ג'מילה חתמה על הצוואה. עוד נקבע כי עדותו של הזימה לפיה לא ידוע לו כי ג'מילה עשתה עסקאות עם קק"ל הינה בבחינת עדות סברה או עדות מפי השמועה, שכן לא מדובר בידיעתו האישית. כמו כן, מנסח הרישום ההיסטורי של החלקה ניתן ללמוד כי הזכויות שהועברו במסגרת העסקאות עם יתר המוכרים על ייפוי הכוח מ-1952, למעט עם ג'מילה ומחאסן, הועברו לאחר מכן משייח מוהנא להימנותא וממנה לקק"ל, דבר המעיד על אמיתות תוכנו של ייפוי הכוח. יתרה מכך, הודיית יורשי מחאסן באמיתות העסקה נשוא ייפוי הכוח מ-1952 מחזקת אף היא את ביצוע העסקה גם על ידי ג'מילה, במיוחד כאשר הודיית יורשיו מתייחסת הן לחלק שקיבל מחסאן מאביו והן לחלק שכביכול ירש מג'מילה.

           עוד הוגשה לבית המשפט המחוזי חוות דעת של יצחק חגג (להלן: חגג), מומחה לכתב יד, לשם קביעה האם חתימתו של הזימה על ייפוי הכוח מ-1953 היא חתימתו אם לאו, וכן האם חתימת מחסאן על ייפוי הכוח מ-1952 הינה חתימה אותנטית. עוד התבקש המומחה להשוות בין החתימות הנחזות להיות של מחאסן והזימה לבין החתימה שנחזית להיות של השייח מוהנא, וזאת כדי לאמת או לשלול את האפשרות כי חתימות אלה נחתמו בידי אותו בן אדם. באשר לחתימת הזימה על ייפוי הכוח מ-1953 קבע חגג כי ישנה דרגת סבירות שנייה של 80%-70% כי אכן מדובר בחתימתו, אך זאת רק בשל העובדה כי הייתה לפניו רק חתימה אחת אותנטית של הזימה להשוואה. בית המשפט המחוזי קבע כי הרושם המצטייר מעדותו של חגג הינו חיובי, כי הסבריו סבירים ומשכנעים וכי דרגת הסבירות האמורה הינה מספקת לצורך הכרעה במקרה דנן. משכך, נקבע כי יש לקבל את מסקנותיו. עוד צויין כי ריבוי האנשים אשר חתומים על ייפוי הכוח מ-1953 מוסיף לאמינותו, שכן אילו היה מדובר בקנוניה אז מטבע הדברים יש להניח כי רוקמיה היו שואפים שכמה שפחות אנשים יהיו נוכחים בעת החתימה. בנוסף, נקבע כי האותנטיות של ייפוי הכוח האמור זוכה לחיזוק נוסף מכך שחוות דעתו של חגג מוכיחה גם את אותנטיות חתימתו של כאמל עליו. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין כי חגג גם הגיע למסקנה כי חתימת מחסאן על ייפוי הכוח מ-1952 הינה חתימה אותנטית. זאת ועוד, נקבע כי העובדה שבני משפחת קזל נמנעו שנים ארוכות מרישום הירושה של סעיד וג'מילה בחלקה, גם כאשר טיפלו בחלקות אחרות אשר בבעלותם, מלמדת אף היא ביתר שאת כי הם ידעו שאין להם זכויות בה.

9.             עוד נקבע כי קק"ל הוכיחה כי היא מחזיקה ומשתמשת בחלקה במהלך עשרות השנים האחרונות וצויין כי היא אף נטעה עצים בשטח בשנת 1972 והחל משנת 1982 ניתנה על ידה הרשאה למרעה בשטח, ללא כל מחאה מצד הזימה ומשפחתו. זאת ועוד, בשנת 2001 רשמה קק"ל הערת אזהרה על המקרקעין נשוא המחלוקת, אך הזימה לא פעל בדרך חוקית כלשהי על מנת להסירה והדבר מהווה אינדיקציה נוספת לכך כי הוא לא ראה עצמו כבעל הזכויות בחלקים הרלוונטיים של החלקה. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי הוכחה קיומה של עסקת המכר על פיה העביר שייח מוהנא את זכויותיו במקרקעין לקק"ל.

10.          קק"ל הודתה כי בייפויי הכוח מן השנים 1952 ו-1953 נפלה טעות בכל הנוגע להעברת הסמכויות מג'מילה והזימה לנציגיה, אשר התגלתה על ידי המינהל רק בשנת 1999: בשתי העסקאות מונו שניים ביחד ולחוד להיות מיופיי כוחם של ג'מילה והזימה להעברת הרישום בטאבו לטובת שייח מוהנא. האחד, אדם בשם יוסף חביב אלחסיני, והשני, ח'ליל עאסי אלנסיף, אחיו של השייח; אלא שבשנת 1958 עת העביר השייח את זכויותיו לקק"ל, כבר נפטר מיופה הכוח הראשון, וביחס למיופה הכוח השני ארעה טעות אנוש. לטענת קק"ל, השייח ככל הנראה סבר בטעות כי מיופה הכוח המקורי היה אחיו סלים עאסי אלנסיף (להלן: סלים), אשר שימש בזמנו כמיופה כוח בעסקאות אחרות, ועל כן בהתאם לייפוי הכוח משנת 1958 ייפה את כוחו לסלים, אשר העביר "כביכול" את הסמכויות שהוקנו לו בהתאם לייפוי הכוח לנציגי קק"ל. אולם, הואיל ולסלים לא הוקנתה לפי ייפויי הכוח מן השנים 1953 ו-1952 כל סמכות, הרי שאין משמעות להעברת הסמכויות האמורה. בית המשפט המחוזי ציין כי על מערכת היחסים בין הזימה וג'מילה לבין מיופיי כוחם לא חל חוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות), אלא המג'לה, לפיה יש במות השלוח כדי לסיים את השליחות. עם זאת, נקבע כי השגגה שנפלה בעניין מיופיי הכוח אינה מהווה פגם מהותי שיש בו כדי לבטל את עצם תוקפן של שלוש העסקאות שנערכו בין ג'מילה לבין השייח מוהנא, בין הזימה לבין השייח ובין האחרון לבין קק"ל, באמצעות ייפויי הכוח שנקבע כי הם אותנטיים. לפיכך, הואיל וביצוען של העסקאות הוכח כדבעי, הרי שאין מניעה משפטית להצהיר על בעלות קק"ל בחלקה. בנוסף, צויין כי שלוש העסקאות דווחו כחוק לרשויות המס וכי שולמו המיסים הנדרשים לצורך רישום החלקים מן החלקה בלשכת רישום המקרקעין, וגם מטעם זה אין מניעה לרשום את המקרקעין על שמה של קק"ל.

11.          לסיכום, קבע בית המשפט המחוזי כי בהינתן מכלול הראיות הנסיבתיות, כולל התנהגות הצדדים במהלך השנים לאחר ביצוע העסקאות, הוכח כי שלושת ייפוי הכוח אותנטיים וכי העסקאות שנכרתו על פיהם הינן תקפות. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מגרסתו של הזימה הינה שלילית, ומנגד גרסת עדי קק"ל הותירה עליו רושם חיובי ואף השתלבה עם מכלול ראיות אובייקטיביות. יתרה מכך, הוכח בפני בית המשפט המחוזי כי יש לאמץ את הממצאים והמסקנות של חוות דעת המומחים לעיל. עוד נקבע כי נוכח מכלול הראיות שפורטו לעיל הצליחה קק"ל להרים את נטל השכנוע המוגבר שהוטל עליה. משכך, התקבלה התביעה ובית המשפט המחוזי חייב את הזימה בתשלום הוצאות קק"ל בסך 15,000 ש"ח ובשכר אחד המומחים בו נשאה קק"ל בסמוך לאחר מינויו.

טיעוני הזימה